פסק-דין בתיק ע"פ 2281/09

השופט ח' מלצר:

1.             לפנינו שני ערעורים על הכרעת הדין וגזר הדין, שניתנו בעניינו של המערער ב-ע"פ 2281/09 (להלן: המערער) בבית המשפט המחוזי בחיפה (הרכב: סגן הנשיאה כב' השופט א' שיף (אב"ד), והשופטות: ח' הורוביץו-צ' קינן).

           במסגרת הכרעת הדין, שנכתבה ע"י סגן הנשיאה, כב' השופט א' שיף (אליה הצטרפו בהסכמה: כב' השופטות ח' הורוביץ וצ' קינן) - בית המשפט המחוזי הנכבד הרשיע את המערער בעבירות של: הפרת אמונים וניסיון למעשה מגונה, וזיכה אותו מעבירה של חטיפה לשם ביצוע עבירת מין. כפועל יוצא מכך, נגזר על המערער עונש של עשרה חודשי מאסר, מהם ארבעה חודשי מאסר בפועל, שירוצו על דרך של עבודות שירות, והיתרה על-תנאי לבל יעבור בתוך שלוש שנים עבירה לפי פרק י' סימן ה' לחוק העונשין, התשל"ו-1977 (להלן: חוק העונשין). כן חויב המערער בפיצוי המתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח.

           המערער משיג כנגד הכרעת הדין, ואילו המדינה (להלן: המשיבה) מערערת הן כנגד זיכויו של המערער מעבירת החטיפה, הן על העובדה שהוא הורשע רק בניסיון למעשה מגונה ולא בביצוע העבירה המוגמרת, והן על קולת העונש, לשיטתה, שבגזר הדין.

           בפתח הדברים אביא את הנתונים הצריכים להכרעה, תוך החסייה מסוימת של פרטים ושמות, כדי שלא להביא לחשיפה, ככל שזו איננה נדרשת.

כתב האישום ותשובת המערער

2.             כנגד המערער הוגש בתאריך 19.6.2007 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, בגדרו יוחסו לו: עבירות של חטיפה לשם ביצוע עבירת מין, מעשה מגונה והפרת אמונים.

           ברקע האירועים, מושא כתב האישום, עומדות העובדות הבאות: בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, המערער עבד כפקיד עזר באחד מבתי משפט השלום (להלן: בית משפט השלום). המתלוננת עבדה כפקידה במשרד עורכי-דין, ומתוקף עבודתה הגיעה לבית משפט השלום לעתים קרובות, לצורך הגשת מסמכים שונים. המתלוננת הכירה את המערער במסגרת תפקידו בבית המשפט, ועל כן רחשה לו אמון (בנוסף לכך, המערער עבד באותה תקופה גם כמאמן של קבוצת ספורט, שבה התאמן בנה של המתלוננת).

3.             על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, בתאריך 14.3.2005, סמוך לשעה 11:30, הגיעה המתלוננת לבית משפט השלום, שם היא פגשה במקרה במערער. המערער ביקש אז מהמתלוננת, על פי הנטען, לסור עמו לחדר צדדי, בתואנה כי יביא לה מסמך כלשהו על מנת שהיא תמסור אותו במסירה אישית למכרה משותפת של השניים. המתלוננת נעתרה לבקשת המערער והתלוותה אליו לאזור "סטרילי" בבית המשפט (שאליו הכניסה מותרת רק לעובדי בית המשפט). המערער - כך נטען בכתב האישום - נכנס אל האזור ה"סטרילי" באמצעות כרטיס מגנטי שהיה ברשותו, מתוקף תפקידו כפקיד עזר. לאחר שנכנסו השניים לאזור ה"סטרילי", המערער הוביל את המתלוננת, על פי הנטען, לאחת מלשכות השופטים, שלא היתה בשימוש באותה העת (להלן: הלשכה). עם הכניסה ללשכה, כך נטען, סגר המערער את הדלת, ואז התקרב אל המתלוננת בפתאומיות, פתח את רוכסן מכנסיו והוציא את איבר מינו, תוך שהוא מושך בחולצתה של המתלוננת ומבקש ממנה לחשוף את חזה. המתלוננת, אשר נרתעה וחשה מבוהלת, הצמידה אסופת מסמכים שהחזיקה - קרוב אל חזה, התרחקה לאחור מן המערער, ודרשה ממנו שיפסיק את מעשיו ויאפשר לה לצאת מהלשכה. לאחר שהמערער, כך נטען, התעלם מבקשות המתלוננת, ניסתה האחרונה למצוא דרך מפלט מן הלשכה, ולהתחמק מן המערער, אך לא הצליחה לצאת מן החדר. המערער, על פי האמור בכתב האישום, הותיר את איבר מינו חשוף בפני המתלוננת, וביצע בפניה מעשה אונן. משהגיע המערער לסיפוקו, הניח למתלוננת ואיפשר לה לצאת מן הלשכה.

4.             המערער הציג גירסה עובדתית אחרת לאירועים המתוארים בכתב האישום. לשיטתו, לפני יום האירוע, התקיימה בינו לבין המתלוננת מערכת יחסים הדוקה, שכללה היבטים מיניים מסוימים. ביום המעשה אכן סרו השניים ללשכה, אך הדבר היה ביוזמתה של המתלוננת, ולא ביוזמתו. במהלך השהות בלשכה, הבהיר המערער למתלוננת כי ברצונו לשים קץ למערכת היחסים שביניהם. בתגובה, התחילה המתלוננת, לדבריו, לגעת בו, ובמהרה החלו השניים לקיים ביניהם מגעים מסוימים, בהסכמה. תיאורו של המערער את האירועים המיניים עצמם שהתרחשו בלשכה דמה לזה של המתלוננת, אך לגרסתו של המערער, המעשים נעשו בהסכמתה של המתלוננת, והיא אף לקחה בהם חלק פעיל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.             בית המשפט קיבל, כאמור, את גירסת התביעה לתיאור האירוע, והרשיע את המערער בעבירות של ניסיון למעשה מגונה והפרת אמונים, אך זיכה אותו מעבירת החטיפה.

6.             בפן העובדתי ביכר בית המשפט המחוזי הנכבד את גירסתה של המתלוננת -  בהתבסס על מספר נימוקים מרכזיים:

             ראשית, בית המשפט המחוזי הנכבד התרשם לטובה מעדותה של המתלוננת, וקבע כי: "גרסתה באשר ליום האירוע היתה עקבית וניכר היה, בעת עדותה בפנינו, כי היא אכן חוותה את שתואר על ידה" (ראו: עמוד 9 להכרעת הדין). כן ציין בית המשפט כי אילו היתה המתלוננת מבקשת לטפול על המערער האשמות שווא, כפי שגרס המערער, הרי שמטבע הדברים היא היתה מייחסת לו, כנראה, עבירות חמורות מאלה המתוארות בכתב האישום.

             שנית, בית המשפט המחוזי הנכבד השתכנע כי המתלוננת היתה במצב נפשי קשה לאחר האירוע, ונתון זה חיזק את מסקנתו בדבר נכונות גרסתה.

7.             בשל חשיבות העניין לערעורים שלפנינו, אביא עתה, בקצרה, את הראיות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי בהקשר למצבה הנפשי של המתלוננת :

(א)           המתלוננת עצמה העידה כי היא יצאה מן הלשכה שבה התרחשו האירועים בהיותה נסערת. עם יציאתה, היא פגשה במר ק.ב.ש (להלן: ק.ב.ש), אותו הכירה. העד ק.ב.ש היה באותה העת בעל חברה למתן שירותים משפטיים, ומתוקף עבודתו הגיע באותו היום לבית משפט השלום. בעדותו, ציין ק.ב.ש כי מצבה של המתלוננת בצאתה מן הלשכה "לא היה מצב רגיל", וכי: "היא לא בכתה אבל לא היתה רגועה" (ראו: עמוד 94 לפרוטוקול).

(ב)           לאחר שפגשה המתלוננת ב-ק.ב.ש, הלכו השניים לקפיטריה של בית משפט השלום, שם התקשרה המתלוננת למר ג.ר (להלן: ר'), וסיפרה לו אודות האירוע. ר' עבד באותה העת כמבקר הפנים של בית משפט השלום, ובמסגרת תפקידו הכיר את המתלוננת (למערכת היחסים בין השניים נחזור, בהרחבה, בהמשך הדברים). ר' העיד כי במהלך שיחת הטלפון, המתלוננת: "היתה בהיסטריה מוחלטת, צרחות ובכי ... היא היתה בבכי ומאוד לא קוהרנטית בדיבור ... בהיסטריה, באטרף מלא, עם בכי" (ראו: עמוד 7 לפרוטוקול). המתלוננת ו-ר' הסכימו כי האחרון יגיע לבית משפט השלום בהמשך היום, ושם ישוחח עם המתלוננת.

(ג)            עד להגעתו של ר' לבית משפט השלום, הלכה המתלוננת ללשכת ההוצאה לפועל, על מנת להגיש מסמכים שהיו ברשותה, ושם פגשה בגב' ל.ל (להלן: ל'), שעבדה כפקידה במקום. ל' מסרה בעדותה כי: "[המתלוננת] היתה נראית קצת סהרורית ושאלה אותי איפה יש שירותים ... היא אמרה לי שזה מאוד דחוף כי היא רוצה להקיא" (ראו: עמוד 79 לפרוטוקול). כן ציינה העדה כי: "[המתלוננת] לא הייתה כתמול שלשום" (ראו: עמוד 80 לפרוטוקול).